החלטה בתיק ע"ע 9690-01-12

1.      לפנינו בקשה למחיקה על הסף של הערעור שכנגד שהוגש על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת מיום 4.12.11, (השופט חיים ארמון ונציגי הציבור גב' ברכה נודלר ומר צבי הרשטיין; ס"ע 24772-05-10).

רקע וטענות הצדדים

2.      בבית הדין האזורי התבררה תביעתה של המשיבה כנגד המבקשת לפיצוי מכח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 ומכח חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954. המשיבה טענה כי פוטרה מעבודתה בשל אפלייתה מחמת הריון או הורות.

בית הדין דחה את התביעה האישית כנגד מנכ"ל המבקשת ודחה את הטענה כי המשיבה פוטרה בשל הריונה או בשל היותה אם; כן דחה בית הדין חלק התביעה המבוסס על הטענה בענין הפרת חוק השוויון וחוק עבודת נשים וקבע כי למשיבה ניתנה זכות הטיעון טרם פיטוריה. עם זאת, נוכח העלאת טענת זיוף חוזה העבודה על ידי המבקשת ונדחתה - קבע בית הדין כי יתרת פיצויי הפיטורין תישא פיצויי הלנה מלאים.

3.      ביום 4.1.12 הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין; המבקשת ערערה על קביעות בית הדין לפיהן הסכומים ששוחררו לטובת המשיבה מחברת הביטוח כוללים רכיב של תגמולים ולא רק פיצויים ועל כן על המבקשת לשלם הפרשי פיצויי פיטורין; עוד ערערה המבקשת על פסיקת פיצויי הלנת פיצויי פיטורין בשיעור מלא.

4.      ביום 12.1.12 הגישה המשיבה ערעור שכנגד. המשיבה ערערה על קביעת בית הדין כי לא הופלתה בפיטוריה וכן לגבי הקביעה כי ניתנה לה הודעה מוקדמת כדין. עוד ערערה המשיבה על קביעת בית הדין כי השימוע נערך לה כדין וכן כנגד גובה שכר טרחת עורך הדין שנפסק לטובתה.

5.      ביום 29.1.12 הגישה המבקשת הבקשה דנא למחיקת הערעור שכנגד. המבקשת ציינה בבקשה כי הערעור והערעור שכנגד עוסקים בעניינים שונים לחלוטין ועל כן לא ראוי ערעורה של המשיבה להידון כערעור שכנגד אלא כערעור "רגיל" והמועד להגשת ערעור "רגיל" חלף.

6.      המשיבה טענה כי ערעור שכנגד יכול שלא לעסוק אך בנושאים אשר הועלו בערעור העיקרי אלא אף במקום בו הקשר רופף. לטענת המשיבה, במקרה דנן, הערעור נסוב על קביעתו של בית הדין האזורי בדבר פיצויי הלנת פיצויי פיטורין; קביעה זו נבעה מדחיית טענת המבקשת כי המשיבה זייפה את חוזה העבודה תוך קביעה כי האשמה זו נעשתה בחוסר תום לב. טענות המשיבה במסגרת הערעור שכנגד, אף הן במקורן נובעות מקביעתו של בית הדין קמא בדבר אי זיוף החוזה.

דיון והכרעה

7.      המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי נקבע בתקנה 73 ל תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות"), אשר קובעת:

"המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין אזורי הוא שלושים ימים מיום השימוע, או מהיום שהומצא למערער פסק הדין אם ניתן בהעדר הצדדים, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד שונה להגשת ערעור.

תקנה 99 לתקנות קובעת את האפשרות להגיש ערעור שכנגד והמועד לכך. זו לשונה:

"היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בערעור שהחלטת בית הדין קמא טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לבית הדין שלערעור , בפירוט הנימוקים, תוך עשרה ימים מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור כאמור בתקנה 98, אולם לא יאוחר מאשר חמישה עשר ימים לפני התחלה הדיון בערעור, והעתק ההודעה יומצא לכל אחד מהמשיבים".

תקנה זו מקנה, הלכה למעשה, הארכת מועד למשיב להגשת ערעור על פסק הדין של בית הדין קמא, על אף שבחר בשלב ראשון שלא לעשות זאת, כיוון שאותו העניין ממילא מובא בפני ערכאת הערעור.

8.      בעניין שבפנינו, הגישה המשיבה הערעור מטעמה ביום 12.1.12.

בהתאם לרישומי תיק בית הדין האזורי, הומצא פסק הדין למשיבה, ביום 8.12.11 ועל כן, ככל שנמצא כי הערעור אותו הגישה המשיבה הינו ערעור "רגיל" - הרי שהוגש באיחור. לעומת זאת, הודעת הערעור של המבקשת הוגשה ביום 4.1.12  ועל כן, ככל שנמצא כי הערעור הינו ערעור שכנגד - הרי שהוגש במועד.

9.      נקודת האבחנה בין ערעור לערעור שכנגד מצויה בשאלה האם הערעור הנוסף הינו "באותו העניין" של הערעור שכבר הוגש.

מהו, אם כן, "אותו העניין"? בפסיקת בית דין זה נקבע, כי לא ניתן לתת לשאלה זו תשובות מלכתחילה, אלא יש לבצע בחינה פרטנית של כל מקרה ומקרה:

"שאלת התקיימותה של הזיקה המהותית בין הערעור שכנגד לבין העניין המועלה בערעור עשויה ללבוש צורות שונות, אשר לא ניתן לחזותן מראש ודומה, כי מוטב לא לתחום קווים נוקשים בנושא זה וכי ראוי לבחון כל מקרה לגופו" .